adminמה מושך אותנו כל כך בתכניות ריאליטי? איך יכול להיות שמליוני אנשים ברחבי העולם מקדישים לתכניות אלה את מעט הזמן הפנוי הנותר להם ממרוץ החיים? אופיום להמונים? לחם ושעשועים?
כל כך הרבה נאמר ונכתב על תוכניות הריאליטי המשודרות בערוצים המרכזיים ועדיין אני מרגיש צורך לפרוש את הנתונים השוכנים מאחורי הקלעים. תכניות הנופלות לקטגוריה זו הינן: האח הגדול, הישרדות, היפה והחנון, אקס פקטור, הרווק, המרוץ למליון ועוד רבות אחרות. אם ננסה להתעמק מעט בתכנים של תכניות אלה נגלה שהקשר בינן לבין שם הז'אנר המייצג אותן הוא מקרי בהחלט. פירוש המילה ריאליטי הינו מציאות. הז'אנר היחיד שמתקרב לתאור המציאות הינו הז'אנר הדוקומנטרי, הבא לתאר מציאות כלשהי דרך עיני המדיה הטלוויזיונית או הקולנועית. ללא ספק מדובר כאן במקרה של "גניבת מילה". גנבו את המילה ריאליטי לסגנון טלוויזיוני בו הכל מבויים- החל מבניית המציאות, דרך בחירת המשתתפים ועד תכנון סיטואציות שירגשו או יצרו קונפליקטים בין המתמודדים. נתון מעניין נוסף הינו אורך התכניות. תכניות הריאליטי מאופיינות באורך מתיש ומסתיימות בתחילת רצועת השידורים המכונה לייט נייט. אם בחרנו לצפות בתכנית ריאליטי סביר כי נשב מול המסך כשעתיים תמימות.
גלדיאטור
המשותף לכל תכניות הריאליטי הוא ייצוג של תכונות טבעיות המתקשרות עם היצרים שלנו. מלחמה, קינאה, אהבה, מיניות, בוגדנות, שקרים ומשחקי כוחות הם רק חלק מהתכונות המושכות קהל צופים כל כך גדול. ההסטוריה מלאה בדוגמאות בהן הממסד ביקש להסיח את דעת אזרחיו מהמציאות וסיפק להם "לחם ושעשועים". את הביטוי הזה סיפק לנו אוגוסטוס קיסר, מעט לפני תחילת הספירה הנוצרית והרבה לפני בנית הקולוסיאום המפורסם ברומא. כבר אז הבין אוגוסטוס שלאוכלוסיה המסיימת את יום העבודה, חוזרת הביתה לארוחת ערב ולמשפחה , נשאר מספיק זמן לחשוב. לחשוב מה לא בסדר, לחשוב כיצד ניתן להתקדם בחיים, לחשוב איך אפשר לשפר את רמת החיים. מחשבות מרובות אלה עשויות לייצר מרד בממסד שמתמחה בלשמר מצב קיים בו העשירים עשירים, העניים עניים והמיסים ממשיכים לזרום באופן סדיר לקופת המדינה. חלפו שנים מאז שחטו גלדיאטורים ברומא העתיקה בעלי חיים אקזוטיים ואחד את השני, אך האם השתנתה המהות? האם כיום אין מנסים "לנטרל" אותנו עם שובנו מיום עבודה מפרך על ידי תכניות טלוויזה ארוכות כאורך הגלות?
בעידן הפוליטקלי קורקט יש מוסדות מדינתיים רבים שאמורים לנטרל כביכול את תחלואי הממסד התקשורתי. כבר דנו בטור קודם על ז'אנרים עיליים וכיצד הרגולטור מחייב את ערוצי הטלוויזיה לצמצם את הפקות הריאליטי ואכן יש דוגמאות רבות כיצד הממסד דואג לנו.
WWF
דוגמא מצויינת לכך ניתן לראות במחקר שהוזמן על ידי מיכל רפאלי כדורי שבזמנו כיהנה כיו"ר המועצה לשידורי כבלים. עורכת המחקר, פרופ' דפנה למיש מצאה קשר ישיר בין שידורי התכניות של ה- WWF לעליה ברמת האלימות בבתי הספר. בעקבות ממצאי המחקר הוחלט כי לא ניתן יהיה לשדר תכניות של ה- WWF בשעות בהן צופים ילדים ובני נוער. עם עובדות אי אפשר להתווכח. הממסד זיהה בעיה וערך מחקר, שבעקבותיו נחסכה מאיתנו הדילמה המוסרית: האם לאפשר לילדינו לצפות במחול השדים המכונה – WWF? אך לצערי, עובדה נוספת שאיתה לא ניתן להתווכח היא שבמרבית ערבי השבוע, הערוצים המרכזיים משדרים תכניות ריאליטי רדודות להחריד ש"מנטרלות" אותנו מעשיה פרודוקטיבית. הרגולטור עושה הרבה קולות של התערבות לטובתנו, אך בפועל כלום לא משתנה. יונה ויזנטל, סמנכ"ל התוכן של חברת הלווין העלה פוסט לפייסבוק לפני מספר שבועות בו הוא מלין על כך שהפרומואים (קדימונים), אף הם, מתמקדים בעיקר בתכניות הריאליטי אפילו יותר מחלקן היחסי בלוח השידורים. לא מספיק שלוח השידורים עמוס בתכניות ריאליטי, גם בפרומואים שהם הפרסומות של התכניות, שוטפים לנו את המוח בתרכיז הפרובוקטיבי של התכניות עצמן. מסתבר שכשרוצים, אפשר להגן על הצופים, אך כנראה שלא רוצים מספיק.
ממה מורכבת תכנית ריאליטי?
לצורך הדיון, בואו נדמיין סיטואציה בה יובל (שם בדוי) זרק כדור על עדי (שם בדוי). בחיים עצמם, בריאליטי האמיתי, כל הסיטואציה מתרחשת במשך שניות בודדות בהן רואים את ההתרחשות, את מבטי המשתתפים ומשערים מה כל אחד חשב והרגיש. מקסימום חמש שניות. אם נבקש מבמאי תכנית ריאליטי לביים סיטואציה כזו היא תימשך דקות ארוכות. ראשית נראה את ההתרחשות מחמש זוויות לפחות. לאחר מכן, נראה את ההתרחשות בהילוך איטי, תאור אישי של כל אחד מהמשתתפים מעוטר בצילומים מההתרחשות עצמה וראיון עומק עם אחיו ואביו של יובל המתאר את מעלליו בילדות כשזרק כדור על ראש המורה לאנגלית בבית הספר היסודי. חלפו לפחות חמש דקות, בהן ישבנו מרותקים למסך ושרפו לנו את הזמן.
אם נכניס כל תכנית ריאליטי לדוחס דיגיטאלי נצא עם תכנית באורך של כרבע ממה שהכנסנו. מה שמשאיר לנו שלושת רבעי תכנית לעשות דברים אחרים כמו: לבשל, לנקות, לדבר עם הילדים, לקרוא או אולי אפילו ללמוד, רחמנא ליצלן.
אופיום להמונים
היכן הרגולטור? אולי הוא חלק מהממסד שמעוניין שנשאר מסוממים? הרי רגולטור אמור לבקר ולווסת את איכות התכנים ולהפחית את המזיקים שבהם. "אופיום להמונים" הפך במרוצת השנים למושג המתאר את דרכו של הממסד לשלוט בחשיבה של נתיניו. אולי המושג שטבע קרל מרקס בזמנו, תוך ביקורת על הממסד הדתי, מאפיין גם את הממסד החילוני השולט כיום?
טור זה נפתח במספר שאלות פשוטות ומסתיים בשאלה קשה אחת: כמה דברים טובים יכולנו לעשות אם היינו מוותרים על תכניות הריאליטי? אני יכול להעיד רק על עצמי בכנות ולומר שלצערי לא מעט.